החלטה בתיק ת"א 4524-10-10

עניינה של תובענה זו היא עסקת מקרקעין בין התובעים לבין הנתבעת 1- בלפוריה. לטענת התובעים המשא ומתן בין הצדדים הבשיל לכדי חוזה, ואילו לטענת הנתבעים אין ממש בטענת התובעים הואיל והמשא ומתן נכשל ולא נכרת חוזה בין הצדדים.

במסגרת התובענה הגישו הנתבעים בקשה (מס' 9) להורות לתובעים למסור לעיונם את הקלטות והתמלילים המפורטים בתצהיר הגילוי מטעם התובעים (סעיף 76 בנספח ב' לסיכומי המשיבים), שעניינם שיחות שהתקיימו בין מר לייבוביץ (תובע 1) לבין מר אדלשטיין (נתבע 5).

מנגד מבקשים התובעים להורות, כי העיון בתמלילי השיחות יידחה עד לאחר הגשת תצהירו של מר אדלשטיין- הנתבע 5, כדי לסייע בגילוי האמת, בכך שתנוטרל השפעה אפשרית של העיון בתמלילים על גרסתו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה באתי לכלל מסקנה כי הדין עם הנתבעים, כפי שיפורט להלן.

א.         המתווה הנורמטיבי:

בהליכי גילוי מסמכים, העיקרון הינו גילוי מלא שתכליתו לחתור לחקר האמת. גילוי מוקדם זה מאפשר לבעל דין לדעת מראש אילו מסמכים רלוואנטיים מצויים בידי יריבו. זכות זו נגזרת מזכות היסוד של גישה לערכאות וטומנת בחובה גם את הזכות להליך ראוי (ראה: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי עמ' 202 [מהדורה עשירית] (להלן: "גורן")).

עיגון לכך מצוי בתקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בה נקבע כי מסמך שנזכר בכתבי טענותיו או בתצהיריו של בעל דין, רשאי הצד השני לדרוש ממנו בכל עת שיחשוף את המסמך לעיון ולהעתקה.

עם זאת בתקנה 119 לתקנות הוכרה האפשרות לטעון לחיסיון מסמך פלוני.

אחת מטענות החיסיון המוכרות היא זו המתבססת על הטענה בדבר חיסיונו של מסמך שנערך לצורך הליכים משפטיים. טענה זו, ככל שתוכח על רכיביה השונים, גוברת בדרך כלל על זכותו של בעל הדין שכנגד לגילוי תוכנו של אותו מסמך ולעיון בו. הרציונל לפיו נסוגה זכות העיון הכללית מפני חיסיון של מסמך שהוכן לצורך הליכים משפטיים, מתבסס על התובנה לפיה יש לאפשר לבעל דין להכין את עצמו לקראת משפט כשהוא משוחרר מן החשש שהכנותיו יחשפו בפני בעל הדין שכנגד (ראה: גורן, עמ' 205, וכן רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית "הדסה" נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516). עם זאת, הטוען לחריגה מן הכלל, עליו הנטל להצדיקה (ראה: בר"ע 1753/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רונן גולד, (לא פורסם, 13.12.04)(להלן: "עניין גולד")).

ב.         בענייננו, השאלה הדרושה הכרעה היא השאלה מהו המועד לחשיפת תמלילי השיחות בין התובע 1 לבין הנתבע 5, שעה שהתובעים מודיעים על כוונתם להגיש תמלילים אלה במהלך ההליך המשפטי.

שאלת זו נידונה בהרחבה בפסיקה, ונקבע בה חריג לכלל הגילוי, לפיו אם סבור בית המשפט כי הגילוי לא ישרת את המטרה להגיע לחקר האמת, רשאי בית המשפט שלא להתירו (רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פד"י נה(1)  515, להלן: "עניין סויסה").

ג.          בענייננו כאמור, טוענים התובעים כי קיים חשש לפיו אם הנתבעים ייחשפו לתוכן ההקלטה והתמלילים לפני הצגת ראיותיהם, היינו, טרם הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע 5, יוכלו הם להתאים את גרסתם לאמור בשיחות שהוקלטו. טענה דומה הועלתה ברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני, (לא פורסם, 15.8.10) שם נקבע:

"חיסיון לגבי ראיה מסוימת אינו מקנה לבעל החיסיון את החירות להציג את הראיה החסויה במועד הנוח לו, בחריגה מסדר הבאת הראיות הרגיל כפי שהוא קבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ויודגש כי סדר הבאת הראיות הרגיל חל גם כאשר הראיות מובאות בדרך של הגשת תצהירי עדות ראשית; לעניין זה ראו: רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח(1) 639 (1994). בנסיבות מסוימות ניתן לחרוג מכלל זה, וראו: רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245 (2005); רע"א 5524/09 הרשות הפלסטינית נ' שולה גאון ([פורסם בנבו], 5.11.2009)). אמנם, המבקשים רשאים לעשות שימוש בחיסיון המוקנה להם באופן שימנע מן המשיבים לעיין בתוכן ההקלטה במסגרת הליכי הגילוי והעיון המקדמיים. אולם עניין שונה הוא אם המבקשים מגלים דעתם כי הם מתכוונים להגיש את ההקלטה כראיה לצורך הוכחת תביעתם. במקרה כזה הכלל הוא כי עליהם להגיש את ההקלטה ביחד עם כלל ראיותיהם, אף אם אין הדבר נוח להם מבחינה טקטית. ייתכן שאין לשלול לחלוטין את האפשרות לדחות את מועד הגשתה של ראיה מטעם התובע עד לאחר הגשת ראיות הנתבע (וראו, למשל: רע"א 2037/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מרון ([פורסם בנבו], 16.3.2004), שבו דחה בית משפט זה בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על דחיית מועד הגשת ראיה מטעם התובע עד לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע, מבלי לדון בסוגיה לגופה), אולם ראוי להותיר אפשרות זו למקרים חריגים ביותר שבהם קיימת הצדקה מיוחדת לסטות מסדר הבאת הראיות. זאת שכן אין דין דחיית העיון בהקלטה עד למועד הגשת הראיות כדין דחיית הגשת ההקלטה כראיה לאחר מועד הגשת הראיות. בעוד שדחייה מן הסוג הראשון אינה משנה את סדר הבאת הראיות במשפט, הרי שדחייה מן הסוג השני הופכת את סדר הבאת הראיות.

המבקשים אינם מצביעים על טעם מיוחד המצדיק לדחות את הגשת ההקלטה עד לאחר הגשת הראיות מטעם המשיבים. הסיכון שחשיפת נתבע לראיות התובע תוביל את הנתבע ליצירת גרסת בדים הוא סיכון כללי, הקיים ברוב-רובן של התביעות, והוא אינו יכול לשמש לבדו הצדקה לסטייה מסדר הבאת הראיות הרגיל. אכן, לעיתים "זכותו" של התובע להתחיל בהבאת הראיות אינו נוחה לו; לעיתים יעדיף להביא את ראיותיו (ובמקרה זה - מקצת מראיותיו) רק לאחר שהנתבע חשף את מלוא גרסתו ואת הראיות העומדות לרשותו. כך במקרה שלפנינו. ואולם - הכרה בנוחות הטקטית הכללית שבהגשת ראיה מטעם התביעה לאחר הגשת מלוא ראיות ההגנה, כטעם המצדיק לשנות את סדר הבאת הראיות, יוביל לריקון מתוכן של הסדר הרגיל".

(ההדגשות שלי נ"מ).

בעניין סוויסה אליו מפנים התובעים כדי לבסס טענתם לדחיית מועד העיון בהקלטות, נקבע: " הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור. לפיכך הכלל הוא, שרשאי בעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים ".

(ההדגשות של נ"מ).

בפסק הדין בעניין סוויסה עוד נאמר כי: "רשאי בית המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת".

ד.         במקרה שלפניי, לא מצאתי טעם מיוחד המצדיק חריגה מסדר הבאת הראיות הרגיל כאמור לעיל.